מסגד יבוז סלים — השומר הקשוח של הגבעה החמישית באיסטנבול, המשקיף על קרן הזהב

מסגד יבוז סלים ניצב על פסגת הגבעה החמישית של איסטנבול, ברובע צ'וקורבוסטאן, וצלליתו מעל קרן הזהב נראית למרחקים: כיפה בודדת ונמוכה, שני מינרטים צרים וצל ארוך המשתרע על המים. זוהי המסגד השני העתיק ביותר מבין המסגדים הקיסריים שנותרו בעיר, ובו מורגש מיד אופיו של המזמין — סולימאן המפואר הקים אותו לזכרו של אביו, הסולטאן האימתני סלים הראשון, שכונה יבוז — "האימתני". מסגד יבוז סלים נטול הפאר החיצוני של מסגדי הסלטינים המאוחרים יותר: אין כאן קסקדות של חצאי כיפות, כמו בסולימאניה, ואין חזית צבעונית, כמו במסגד הכחול. אך יש בה תחושה נדירה של הקפדה עות'מאנית מוקדמת, ציורי אריחים איראניים, השקט של החצר עם עצי הדולב והנוף, שבשבילו כדאי לעלות לכאן לפחות פעם אחת.

ההיסטוריה והמקור של מסגד יבוז סלים

סלים הראשון, אביו של סולימאן, נפטר בשנת 1520. שלטונו היה קצר — שמונה שנים בלבד — אך הפך את המדינה העות'מאנית לאימפריה חוצת יבשות: סלים סיפח את סוריה, מצרים והחג'אז, והביא לאיסטנבול את תואר הח'ליף ואת שרידי הנביא. הבן, שירש מאביו את המורשת חסרת התקדים הזו, החליט להנציח אותה באמצעות אנדרטה על הגבעה החמישית — באחת מנקודות התצפית הבולטות ביותר בעיר.

הבנייה הוטלה על האדריכל אלאודין, הידוע גם בשם אג'ם אליסי ("הפרסי עלי"). העבודות התנהלו במהירות יחסית לסטנדרטים של הבנייה האימפריאלית באותה תקופה: מקורות טורקיים מציינים את שנת 1522 כתאריך הקמת המבנה, ואילו חוקרים מערביים מסכימים כי שנת 1527/8 היא השנה שבה הושלם המתחם סופית. לשמו של מימר סינאן, שאותו ניסו מאוחר יותר לקשר לפרויקט, אין כל קשר למסגד: בשנה שבה החלו העבודות, סינאן עדיין לא היה מוכר בחצר המלכותית ולא הייתה לו גישה להזמנות גדולות. מעניין עוד יותר שאחד מהטורבות בחצר אכן נבנה על ידי סינאן — אך מאוחר יותר, בשנת 1556.

המסגד הפך למרכז הקולייה — מתחם שלם הכולל בית ספר-מדראסה, אימארט (מטבח ציבורי), קראוואן-סראיי ובית מרחץ. חלק מהמבנים לא שרדו עד ימינו, אך המסגד עצמו והטורבה שרדו רעידות אדמה, שריפות ושיפוצים במאות ה-19 וה-20. מדריך טיולים טורקי מציין כי קצה אחד של המסגד מתנשא מעל מאגר אספרה — הגדול מבין שלושת מאגרי המים הרומיים של קונסטנטינופול — ואילו הקצה השני מתנשא מעל רחוב קירק מרדיבן, "ארבעים המדרגות". תוואי שטח זה הופך גם כיום את הגישה למסגד להרפתקה קטנה.

אדריכלות ומה לראות

מבחינה חיצונית, מסגד יבוז סלים משדר רושם של חומרה סגפנית: תוכניתו היא ריבוע פשוט, המכוסה בכיפה אחת, ללא מערכת מורכבת של חצי-כיפות, בהן מתהדרות מסגדים אימפריאליים מאוחרים יותר. זוהי דוגמה נדירה באיסטנבול לרעיון אדריכלי מוקדם-עות'מאני בקנה מידה אימפריאלי.

חצר, פורטיק ושלושה שערים

שלוש שערים מובילים לחצר הגדולה (avlu): טורבה קאפה (מצד הקברים), צ'רשי קאפה (מהשוק) וקרק מרדיבן קאפה (מצד הצוק). החצר רחבה, מוצלת, עם עצים עתיקים ושאדרוואן — מזרקת שיש לטהרה, שהוצבה, על פי המסורת, על ידי הסולטאן מוראד הרביעי. אכסדרת האסיפה האחרונה (son cemaat yeri) נתמכת ב-18 עמודים ומכוסה ב-22 כיפות קטנות; העמודים הם מסוגים שונים — שיש, גרניט, פורפיר, ו"אוסף" מגוון זה של שרידים מעניק לחצר קצב מיוחד.

הכיפה הראשית ופרופורציות האולם

אולם התפילה הוא חלל מרובע פשוט, שצלעו 24.5 מטר, ומעליו כיפה רדודה בגובה 32.5 מטר. הכיפה נשענת ישירות על ארבעת הקירות, ללא תיווך של חצי-כיפות — טכניקה שמקורה עוד במסגדים העות'מאניים המוקדמים של בורסה ואדירנה. בדומה לאיה סופיה, הכיפה כאן שטוחה בהרבה מחצי-כדור, ומכאן שהחלל נראה לא אנכי, אלא אופקי, מתפשט.

אריחי cuerda seca — סגנון איראני

הקישוט העיקרי בפנים הוא לוחות הלוטנה מעל החלונות, המבוצעים בטכניקת cuerda seca: אריח צבעוני שבו זיגוגים שונים מופרדים בקו דק ושמן, המונע מהצבעים להתמזג בעת השריפה. לוחות אלה נוצרו כמעט בוודאות על ידי אותם אומנים איראנים שקישטו את "סוננט אודאסי" — חדר המילה בארמון טופקאפי. באף מסגד אחר באיסטנבול אין גוון "איראני" כזה של אריחים: מאוחר יותר העות'מאנים יעדיפו את הקרמיקה האיזנית עם הגוון האדמדם המפורסם שלה.

הונקר-מהפיל והעיטור

משמאל למיחראב, על שמונה עמודי שיש, ניצב תא הסולטאן (הונקר מהפיל); מימין — תא המואזין, ועוד אחד — מעל הקיבלה. המינבר השישי, תריסי החלונות והדלתות מעוטרים בגילוף, בשיבוץ פנינה ושנהב; הקלגרפיה, הזהבה והציור (נפיש ותזכיפ) מבוצעים ברמה הגבוהה ביותר של תקופתם. מדריכי טיולים טורקיים מציינים במיוחד את יופיים של האריחים סביב המיקראב — "אנסמבל כזה קיים רק במסגד זה".

הטורבה של סלים הראשון והגן שמאחורי המסגד

מאחורי המסגד, על מרפסת המשקיפה על קרן הזהב, ניצב הטורבה המשושה של הסולטאן סלים הראשון, שהושלמה בשנת 1523. מתכנן המבנה הוא אותו אג'ם עלי. המרפסת הקטנה של הטורבה מחופה כולה באריחים בעלי דוגמה ייחודית; ובפנים — חלונות דו-קומתיים, ארבע עמודים צבעוניים, חמש קשתות וסרקופג עם סלימי-קאוקום (טורבן עות'מאני אופייני). מעל הדלת כתוב בכתב יד קליגרפי הפסוק: "כל נפש תטעם את המוות". הדלתות מעץ אבוני מעוטרות בשיבוץ פנינה. לידו ניצב הטורבה השני משנת 1556, המיוחס למימר סינאן: בו קבורים שלושת בניו של סולימאן המפואר — מחמוד, מוראד ועבדוללה — ושתי בנותיו של סלים הראשון, חפיזה חפסה וחתג'ה. הטורבה השלישית היא של הסולטאן עבדול-מג'יד הראשון, שנבנתה זמן קצר לפני מותו בשנת 1861.

עובדות מעניינות ואגדות

• על פי המסורת, על ארון הקבורה של יבוז סלים הונח קפטן שהשתייך לחכם אבן קמאל: פעם, כשהסולטאן רכב על סוס לידו, הוא התיז בוץ על הקפטן שלו — והוא התפעל כל כך מכבודו של החכם, עד שציווה להניח את הבגד הזה על ארון הקבורה שלו.
• סלים הראשון שלט שמונה שנים בלבד, אך בתקופה זו כמעט הכפיל את שטחה של האימפריה העות'מאנית: בנו סולימאן בנה מסגד לאביו, שכינויו "יבוז" — "הנורא", "חסר הרחמים" — היה בעת ובעונה אחת אזהרה ומחמאה.
• מאוחר יותר ניסו להחליף את האדריכל אג'מה עלי — כלומר "פרס עלי" — במקורות במימר סינאן, אך בשנת 1522 סינאן עדיין לא היה מוכר בארמון. האירוניה היא שסינאן בכל זאת זכה למקום במתחם זה — הוא בנה את הטורבה של השח'זאדה בשנת 1556.
• המסגד ניצב בדיוק על אחד מ"שבעת הגבעות" של איסטנבול, ומן הקולייה שלו, בראש הגבעה החמישית, נפרש הנוף הפנורמי הטוב ביותר של קרן הזהב — טוב יותר מאשר ממרבית נקודות התצפית הרשמיות.
• בגן הטורבה, על פי המסורת העות'מאנית, הוקם גן ורדים קטן: נהוג לחשוב שורדי איסטנבול החלו להישתל לראשונה בקברי הקיסרים דווקא במאה ה-16.

איך להגיע

המסגד נמצא ברובע פתיח, כמה רחובות צפונית לשדרת פבזי פאשה, ברחוב יבוז סלים קדסי. הדרך הנוחה ביותר להגיע היא בטרמבוס T1 עד לתחנת Aksaray או Çapa-Şehremini, ומשם לעבור לאוטובוס 36KE, 87 או 90 לכיוון באלאט ולרדת בתחנת Yavuz Selim. העלייה ברגל מאייונסאראי על גדת קרן הזהב תארך 15–20 דקות — שביל תלול אך ציורי העוברת בין הבתים העתיקים מעץ של רובעי באלאט ופנר.

משדה התעופה של איסטנבול (IST) הכי נוח לנסוע במטרו M11 עד קאג'יתאנה, משם ב-M7 עד לתחנת המעבר ולטראם T1; זמן הנסיעה הכולל הוא כ-1 שעה ו-40 דקות. משדה התעופה סביחה גוקצ'ן (SAW) — אוטובוס Havabus עד טקסים ומשם במונית דרך גשר אטאטורק, כ-1 שעה. ברכב מובילה למסגד רחוב פריזאסי קדסי, אך מקומות החניה מועטים: עדיף להשאיר את הרכב ליד הגרנד באזאר או ליד אייונסאראי ולעלות ברגל. ניתן לשלב את הביקור עם טיול בבלאט ובפנאר — זהו, ככל הנראה, המסלול הרגלי האווירתי ביותר באיסטנבול העתיקה.

עצות למטייל

הזמן הטוב ביותר לביקור הוא סוף האביב (אפריל–מאי) ותחילת הסתיו (ספטמבר–אוקטובר): אז האוויר צלול, וממרפסת הטורבה נראות סירות השטות ב"קרן הזהב" הרחק למטה. בקיץ חם באיסטנבול, אך דווקא בצהריים כיפת המסגד, המחוממת על ידי השמש, מטילה צל קצר וחד, ההופך את הפנים לקריר וחשוך — כאן נעים להמתין עד שיחלוף החום האיסטנבולי. בחורף חצר המסגד שקטה במיוחד, ואריחי ה-cuerda seca באור הצדדי חושפים את מרקמם התבליטי.

זוהי מסגד פעיל, והכללים זהים לאלה שבאיה סופיה או בסולימאניה: לנשים — כיסוי ראש, כתפיים וברכיים, לגברים — אין ללבוש מכנסיים קצרים. צעיפים מחולקים בכניסה ללא תשלום, והנעליים נשמרות בשקית ניילון. במהלך חמש התפילות היומיות, ובמיוחד בצהרי יום שישי, הכניסה לתיירים נסגרת — עדיף לתכנן את הביקור בין ה-ezan-ים, בין השעות 10::00–11::30 או 14::30–16::00. הקצו 60–90 דקות לביקור במסגד, בטורבה ובחצר, ולצלמים — יותר.

שלבו את הביקור במסלול אחד עם פנינות הסמוכות של באלאט ופנאר: בית הספר היווני העתיק Megale Scholeion ("בית הספר האדום"), כנסיית סנט סטפן הבולגרית העשויה מברזל יצוק על גדות קרן הזהב, הפטריארכיה ו-Kariye (מסגד חורה עם הפסיפסים הביזנטיים שלו). מהגבעה החמישית נוח לרדת אל המים: על הטיילת יש הרבה בתי קפה ומסעדות דגים, המגישות חמסי טרי ובאליק-אקמק. קחו איתכם מים, נעליים נוחות — המדרכות באזור תלולות ולעתים קרובות מרוצפות באבנים גדולות — ותיק קטן לנעליים ולמטפחת. מסגד יבוז סלים אינו אתר התיירות המרכזי ביותר באיסטנבול, ובזה טמון הקסם העיקרי שלו: כאן אפשר לחוש את המאה ה-16 האימפריאלית ללא ההמונים והמהומה, ולהישאר לבד עם צלו של הסולטאן יבוז, הנוף אל קרן הזהב והשקט המהדהד תחת הכיפה, הניצבת על ארבעת קירותיה כבר כמעט חמש מאות שנים.